אנקר עוזי בע"מ נ' ניצן פרידברג בע"מ

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר-סבא (כב' השופט ד' גדול) מיום 7.10.09 (ת"א 3894/05), שבו חייב בית המשפט את המערערת בסכום שתבעה המשיבה - 121,856 ₪ בגין אספקת סחורה. בית המשפט דחה טענה של המערערת לקיזוז סכום של 73,500 ₪ בצירוף מע"מ ועל כך הערעור. השאלה העיקרית שעמדה לדיון בבית משפט קמא ושבה ועומדת לדיון בערעור זה היא אם הסכימו הצדדים על הקיזוז האמור אם לאו.

רקע

המערערת זכתה במכרז לעבודות חשמל בפרויקט בניה של חברת "דניה סיבוס" (להלן: "הקבלן הראשי"). לצורך ביצוע העבודות הזמינה המערערת אביזרי חשמל אצל המשיבה. התעוררה מחלוקת בין הצדדים באשר לתקינותם של אביזרים אחדים (מפסקי דוד) שעלותם 12,500 ₪ בצירוף מע"מ, ובאשר לעיכוב באספקת האביזרים בכלל, אשר לטענת המערערת גרם לעיכוב בביצוע עבודות והביא ל"קנס" שהטיל עליה הקבלן הראשי בסכום של 61,000 ₪ בצירוף מע"מ. לפיכך ביקשה המערערת לקזז את הסכומים הללו.

טענת המערערת בבית משפט קמא הייתה שהמשיבה הסכימה לקיזוז האמור ומנהלה אף חתם על מסמך המהווה הסכם קיזוז (מע/1, מיום 12.5.04 להלן: "המסמך"). המשיבה טענה כי אין מדובר בהסכם קיזוז אלא בשני עניינים שנותרו במחלוקת, ושהמערערת לא הוכיחה כי את סכומי הקיזוז ואת חבות המשיבה בגינם.

בית משפט קמא שמע שני עדים בלבד, את מנהל המשיבה מר אלטרס, ואת מנהל המערערת מר אנקר, וכן קיבל ראיות שבכתב.

פסק הדין נושא הערעור

בתחילת פסק הדין דן בית המשפט בתחולתה של ההלכה בפרשת אוליבקס (ע"א 725/87 חברת ביר טל סחר מזון בע"מ נ' חברת אוליבקס בע"מ, פ"ד מ"ד(1) 177) על ענייננו והגיע למסקנה שדין טענת הקיזוז להידחות על הסף משום ש"מדובר באספקה מתמשכת של סחורה ... והואיל ואין בכתב ההגנה פרוט הקזוז לפי עסקאות" (עמ' 148 ש' 23).

אף על פי כן החליט בית המשפט "לא אעשה מלאכתי קלה ואדון בטענות הקיזוז לגופן".

בית המשפט עמד אפוא על המחלוקת באשר לטיבו של המסמך, שאין בו משום הסכמה מפורשת לקיזוז. מר אלטרס שכתב את המסמך וחתם עליו, העיד כי לא היה מודע לפרטי סכום הקיזוז שנטען כ"קנס" שהטיל הקבלן הראשי. מצד שני גם המערערת לא מסרה פרטים כיצד חושב סכום הקיזוז ואף לא הביאה איש מאנשי הקבלן הראשי כדי להעיד על הדברים. בית המשפט ציין שנטל הראייה וחובת השכנוע בעניין הקיזוז מוטלים על המערערת, בהיות טענתה לקיזוז מסוג של הודאה והדחה, ושהיה על המערערת לזמן לעדות הן את אנשי הקבלן הראשי הן את מר משה לוין שהיה עובד המשיבה שניהל את המגעים עם המערערת. בית המשפט הוסיף שהמערערת ידעה, לאחר שקיבלה את תצהיר העדות הראשית של המשיבה ולפני שהגישה את תצהיר העדות הראשית מטעמה, שמר לוין לא יעיד מטעם המשיבה, ואף על פי כן לא זימנה בעצמה את מר לוין למתן עדות. עוד סבר בית המשפט שעל המערערת היה לזמן לעדות את אנשי מכון התקנים או דו"ח מטעמם, באשר לטענתה שהאביזרים נמצאו פגומים. בסופו של דבר קיבל בית המשפט את עמדת המשיבה ודחה את טענת הקיזוז, תוך שהוא מציין שהוא אנוס להגיע לתוצאה זו על פי "הלכת אוליבקס" שבה דן בתחילת פסק הדין, ואשר לשיטתו אינה מאפשרת קיזוז במקרה דנן.

טענות הצדדים

המערערת גורסת שהמשיבה הכירה מלכתחילה בקיזוז ואף רשמה אותו בספריה, אך שינתה את הדברים לאחר שהמערערת שילמה לה את החוב כפי שהיה באותה עת. עוד גורסת המערערת שהחובה להביא את מר לוין כעד הייתה על המשיבה, וכי לא נפל דופי בכך שהיא עצמה לא זימנה את מר לוין או את אנשי הקבלן הראשי. עוד טוענת המערערת שהיה על המשיבה לזמן לעדות את מנהל הכספים שלה, מר סופר, ושהימנעותה מלזמנו מדברת נגדה.

המשיבה תומכת בפסק הדין מנימוקיו. לטענתה המערערת לא הוכיחה את זכותה לקיזוז ואף לא את סכום הקיזוז.

באי כוח שני הצדדים הרחיבו בטיעונים שבעל פה בשאלה אם המשיבה הסכימה לקיזוז ואף רשמה אותו בספריה, אלא שלאחר מכן חזרה בה ותיקנה את הדברים.

דיון והכרעה

לאחר עיון בטענות הצדדים, הן בכתב הערעור, הן בעיקרי הטיעון והן בטענות שנשמעו בעל-פה, הגעתי לכלל מסקנה שיש להחזיר את הדיון לבית משפט קמא בשאלה שתפורט להלן.

אינני רואה צורך לבחון את השאלה אם המערערת הייתה זכאית מכוח החוק, לקזז סכומים מתביעת המשיבה, מפני שהשאלה שעמדה לפני בית משפט קמא הייתה אם היה בין הצדדים הסדר קיזוז שמצא ביטויו במסמך או בדרך אחרת.

עיון במסמך שכותרתו "סיכום פגישה" אינו מלמד על גמירות דעת באשר להסכם קיזוז מחייב. עיקרו של המסמך, הוא פירוט נושאים שנותרו בלתי פתורים, דהיינו שני נושאי הקיזוז, אמירה שפרט לנושאים אלו אין בעיות אחרות, ואמירה נוספת שתשובה בעניין ביטול ה"קנס" תתקבל לאחר פגישה עם אנשי הקבלן הראשי ביום 16.5.04 (ארבעה ימים לאחר מועד עריכת המסמך). אכן, אפילו כתב מר אלטרס את המסמך ואף חתם עליו, עדיין לא היה בכך לעשותו הסכם סופי ומחייב. בנסיבות אלו, יש לקבוע שהמסמך כשהוא לעצמו אינו מוכיח את הסכמת המשיבה לקיזוז הסכומים שבמחלוקת מתוך חובה של המערערת.

מכאן שיש לבחון את השאלה אם הראיות שבאו לפני בית משפט קמא לימדו שהמשיבה פעלה לפי המסמך ובפועל הכירה בקיזוז.

המערערת גורסת שהמשיבה הכירה בקיזוז בכך שרשמה אותו בספריה, אך ביטלה את הרישום לאחר מכן כאשר המערערת שילמה לה את הסכום שלא היה במחלוקת. המערערת מצביעה על מכתב שכתב מנהל הכספים של המשיבה, מר שי סופר, ביום 17.2.05 (מע/3), שמלמד שהמשיבה הכירה בקיזוז ולכן תבעה סכום של 109,129 ₪ בלבד לסילוק יתרת חובה של המערערת. סכום זה, או דומה לו, שולם סמוך לאחר משלוח המכתב בשלושה שיקים ששילמה המערערת לפי קבלה שהוציאה המשיבה ביום 16.3.05 (מע/9). רק לאחר התשלום נזכרה המשיבה לתבוע את סכום הקיזוז (במכתבה מיום 24.3.05 (מע/10). המערערת מוסיפה שדרשה מהמשיבה להוכיח שלא תבעה כניכוי חשבונית שהוציאה לה המערערת ביום 1.3.05 בגין סכומי הקיזוז, ושהמשיבה התחייבה לעשות כן בישיבת קדם המשפט. אף על פי כן לא הומצא כל אישור.